הקדמה
כאשר פנו אלי בבקשה לספר את סיפור ילדי הצפון היססתי. לא רציתי לשתף, לחשוף, ולהעביר סיפורים אישיים, אינטימיים, לעיני כל.
במחשבה שניה, חשבתי עד כמה נושא זה חשוב. עד כמה החוויה של פינוי-חזרה עלולה להיות מושתקת ובלתי נראית, כאילו כלום לא קרה, כאשר כל כך הרבה קרה.
דניאל, המתואר בהמשך, אינו ילד מסוים. הוא ילד המהווה חיבור של ילדים רבים בהם טיפלתי, ומהווה דמות מייצגת המבוססת על הניסיון שצברתי בטיפול בילדי הצפון.
תושבי הצפון חזרו לבתיהם, החלו את תהליך השיקום תוך התמודדות עם סבבי מלחמה נוספים.
אין לי כוונה לספק מודל טיפולי מוכח, אלא לאפשר הצצה אל חדר הטיפולים ולשפוך אור על הקשיים, ההתמודדויות, והצורך של הילדים.
מטרת שני הפרקים הבאים היא להשמיע את קול ילדי הצפון אשר פונו מבתיהם במלחמת חרבות ברזל.
הפינוי נמשך קרוב לשנתיים ולאחריו התושבים נתבקשו לחזור לבתיהם, בתחושת חוסר ודאות לגבי המצב הביטחוני, בעוד עליהם לשוב ולהסתגל לחיים וקהילות שהשתנו.
קצת עלי
למדתי לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. התמחיתי בטיפול במודל מובנה מבוסס על הגישה ההתנהגותית קוגניטיבית ועל הפסיכולוגיה החיובית עם פרופ' מיכאל רוזנבאום ז"ל ופרופ' תמי רונן. איתם גם עבדתי שנים רבות על יישום המודל בפרויקטים שונים ברחבי הארץ. פרופסור תמי רונן ממשיכה ומלווה אותי בהדרכה גם בימים אלו.
לאורך כל השנים עסקתי בטיפול בילדים, בני נוער ומשפחותיהם.
בשנתיים האחרונות טיפלתי ועדיין מטפלת בעשרות ילדים מצפון הארץ. מצבי המשבר, לחץ, מתח טראומה לא הסתיימו. אנחנו עדיין חיים אותם.
חשבתי שנכון לשתף בקושי, בצורך ובמורכבויות העצומות אשר חווים תושבי הצפון בכלל והילדים אשר מתגוררים בגבול הצפון בפרט, כמו גם בדרך לעזור להם לעזור לעצמם.
הניסיון עם ילדי הצפון, כמו גם הידע שצברתי במהלך המלחמה והמערכות הנוכחיות, נצבר בעבודה במרכז חוסן גליל, אשר מופעל על ידי בארגון משאבים, מיסודו של פרופ' מולי להד, דרכו אני מטפלת בילדי הצפון מתחילת מלחמת חרבות ברזל ועד היום.
הפינוי
הגעתי למלון שהפך למרכז פינוי. חיפשתי את רכזת החוסן על מנת שתוביל אותי אל חדר הטיפולים.
כמה רעש, איזו המולה.
הלובי נראה כמו מרחב עבודה משולב בגן ילדים; בפינה אחת שולחן עם הכתובת 'מיצוי זכויות', בפינה אחרת יושבות שתי נשים הנראות בשיח חצי טיפולי, בצד אחר מורות חיילות עם שתי ילדות משחקות במשחקי קופסה, ובאזור נוסף, שיש בו ארונית מלאה משחקים ושטיח, יושבת קבוצת ילדי גן עם אישה, הם מקשיבים לסיפור.
בקצה השני, מולם על ספות, יושבים מספר אנשים מבוגרים מול טלוויזיה, שעוצמת הקול שלה מהדהדת ומחרישה אזנים, המספרת בקולי קולות על זוועות המלחמה.
כל אחת מהפינות שראיתי יכולה הייתה להוות סיפור נפרד שאולי ניתן היה להכיל כשלעצמו. הכל ביחד עורר תחושת מחנק.
אני מסתכלת על ילדי הגן מרוכזים בסיפור ולידם ילד צורח ובועט. אמא שלו עם פרצוף עייף, דוחפת אותו אל עבר קבוצת הילדים. המבוגרת שמקריאה את הסיפור (גננת?) מרימה אל האם את עיניה בזעף וזורקת אל הילד חצי פקודה חצי בקשה להצטרפות.
ילד מפוחד שנדחף על ידי מבוגרת מותשת אל עבר מבוגרת מותשת.
אני מתחילה לחוש איך הבטן שלי מתכווצת.
אני חושבת על דניאל, המטופל שלי בן העשר, אותו הגעתי להכיר היום. אותו, ועוד רשימה ארוכה של ילדים.
אני שואלת בקבלה אם הם יודעים איפה זוהר.
"כנראה למעלה בארוחת הצהריים", אומרת לי פקידת הקבלה.
אני עולה, היא יורדת.
"זוהר?"
"כן, כן". חיוך מרגיע.
"אני דקלה. דיברנו. אני אמורה להתחיל לטפל כאן היום".
"בטח. בואי אראה לך את המקום. הוא שם. באולם הגדול. סידרתי פינה שקטה אין שם פעילות עד לערב".
בדרך, אנחנו עוברות חדר מלא וגדוש בבגדים, תחבושות, חיתולים, ואישה מארגנת שקיות רשומות וממוספרות.
"אלו תרומות שקיבלנו, וזו סימה המהממת שלנו, היא מרכזת את המלון מטעם העיר המפונה".
הרבה אנשים טובים יש במדינה שלנו...
אנחנו מגיעות לאולם בו נמצאת הפינה שלי - שני כסאות פלסטיק בפינת אולם גדול.
"את בטוחה שזה מתאים לטיפול?" אני שואלת.
"בטוחה שזה מתאים לטיפול כמו שבית מלון מתאים למגורים" היא עונה לי בתוקפנות מפתיעה.
הבנתי.
מישהו רצה אחריה: "יצא לך לברר עם מס רכוש מה קורה עם הבית?" ולידה מישהו נוסף: "את יודעת אם העובדת הסוציאלית מגיעה היום? היא אמורה לתת לי תווי קניה".
משמאל מגיעה אישה צעירה: "בואי נשב על הרשימות, יש לי כמה ילדים שעוד לא משולבים במערכת החינוך, אני רוצה שנתכנן להם פעילות בוקר עם בנות השירות".
היא מסתכלת עלי בחצי חיוך: "תסתדרי?"
"בטח. בטח. רוצי לך"
מזל שהגעתי מוקדם. יש לי זמן לנסות ולארגן כאן קצת.
אני עולה לחדר האוכל ושואלת את הצוות אם אני יכולה לשאול שני קנקנים לכמה שעות.
"אין בעיה, רק תשאירי בסיום כאן בחוץ, על המדף. את יכולה גם לקחת כמה מהמאפים שנשארו שם".
הורדתי אל החדר מאפים, מים חמים, מים קרים, קפה, שוקו, וקנקן חלב.
ניגשתי ללובי ושאלתי את פקידת הקבלה אם אני יכולה להוריד שולחן אחד מהלובי ושתי כורסאות.
היא הפנתה אותי למנהל שלא אהב את הרעיון, אך לאחר מספר חיוכים שלי וכמה מילות שכנוע - התרצה ואף שלח את אחד העובדים להעביר את הדברים לאולם.
ארגנתי פינת ישיבה נחמדה עם כיבוד קל, כמה דפים, צבעים וקצת משחקים אותם ליקטתי בחדר התרומות.
הרגשתי כמו חובש שמצליח לייצר אזור סטרילי בתוך שדה קרב מטונף.
התיישבתי.
ההורים של דניאל נכנסו. "את המטפלת מטעם משאבים חוסן?"
"כן. כן. בואו"
"קפה?"
"לא. הרגע סיימנו את ארוחת הצהריים"
מזגתי שלוש כוסות מים
"אני אכתוב לי את הדברים שאתם אומרים כדי לעשות לי סדר. זה בסדר מבחינתכם?"
"כן"
"אני יוסי"
"אני גלית. את מעבירה את המידע למישהו?"
"אני מחויבת לכם לסודיות, אלא אם מדובר במשהו שמסכן את הילדים או אתכם. לא מעבירה שום מידע ללא אישור שלכם מעבר לכך".
"מסכן....יש כמה משפחות שמזמן היו צריכים לקחת להם את הילדים לפי הצרחות במסדרונות...לא רואה שמישהו ממהר...." יוסי מסנן.
"די, תפסיק. כולם כאן בלחץ" גלית עונה.
"לא מבין איך אנחנו תקועים כאן ולא עם החברה במושב".
"אתה יודע בדיוק למה".
תחושת המתח בחדר עולה.
"אז אתם מהמושב במקור?"
"הוא. אני עברתי לעיר".
"את הילדים השארנו להתחנך במסגרת של המועצה האזורית. מאז שהתגרשנו... כלומר עד הפינוי".
"כמה זמן אתם גרושים?"
"שלוש שנים. החלטנו להתפנות יחד בשביל להקל על הילדים".
השיחה זרמה ויחד איתה שטף של המון מידע. הם מדברים ואני מארגנת לי את הדברים על הדף:
- הורים גרושים שלוש שנים.
- דניאל בכיתה ה', ילד אמצעי מבין שלושה בנים (יהלי בכיתה ח, ילד המאובחן על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, זיו בגן חובה).
- דניאל ויהלי ישנים באותו חדר, גלית וזיו (האמא והאח הקטן) ישנים בחדר צמוד אליהם.
- יוסי, דנה (אשתו השניה), והתינוקת גרים קומה מעליהם.
- הם החליטו לא להתפנות ביחד עם קבוצת חברים מהמושב לאזור גאוגרפי אחר כי הבינו שיהיה קל יותר למצוא כאן, בעיר, מסגרת מתאימה ליהלי (האח הגדול, על הרצף).
- זיוי בגן שפתחו במלון הצמוד, כי במלון הזה לא היו מספיק ילדים בגיל שלו אלא רק צעירים יותר ולכן יש רק גן לגילאי 2-4.
- ככל הנראה, בזמן הקרוב, יוציאו אותו מהגן ממול כי מנהל המלון לא מאשר להכניס לשם ילדים שלא לנים במלון שלו.
- דניאל שולב במסגרת בעיר יחד עם עוד חבר מהמושב ששוכן במלון אחר בעיר.
- יוסי הוא חקלאי ובשלב זה עדיין לא חזר לעבוד אך שוקל את זה מתוך חשש שיאבד את כל מה שעבד והשקיע בשנים האחרונות.
- יוסי סרב להתגייס לכיתת הכוננות על אף שזה היה הדבר הנכון, מבחינתו, לעשות, כי שתי הנשים לחצו עליו להישאר ולתמוך בילדים.
- הוא נשאר.
- גלית עובדת כמורה, אך הודיעה שלא תחזור ללמד כי הם עוד מתארגנים.
- יהלי חזר להרטיב. זיוי שונא את הגן. לתהל (התינוקת של יוסי ודנה) אין מסגרת.
- ההורים לא סומכים על הצוות שנבחר לזיוי והובטח ששתי הסייעות יוחלפו.
- הם עדיין מנסים להבין איך ובאיזו דרך יקבלו את התשלום החודשי שהובטח להם מהמדינה. הבית שלהם לא נפגע.
- השדות במושב עלו באש אבל היבול לא נפגע. נשארו כמה חקלאים שממשיכים לעבוד את האדמה, אך עובדה זו רק העצימה את רגשות האשם של יוסי שלא הצטרף לכיתת הכוננות, וגם לא מסייע עם החקלאות.
- יוסי מרגיש שהראש שלו כבר מתפוצץ ממחשבות.
נראה כי כל אחת מהדמויות שלפני מחייבת טפול ועזרה לעצמה. רושמת לעצמי ליידע אותם שהם זכאים לכך.
רגע, רגע, אני קוראת את עצמי לסדר. הגעת בשביל דניאל.
"וואו, עם כמה עומס אתם מתמודדים. מדהים לראות איך בתוך כל זה אתם מצליחים לשמר יחידה הורית ויציבות, ככל שניתן במצב, עבור הילדים".
אני רואה את הדמעות בעיניים של גלית אבל מנסה להתעלם ולא מפנה לשם את תשומת הלב, נשאר מעט זמן ואני רוצה להבין למה פנו לגבי דניאל.
"ביקשתם טיפול עבור דניאל".
"כן. דניאל הוא ילד מתנה, תמיד כל כך מגויס ועוזר לנו. לא נעים לי להגיד אבל אני מרגישה שהוא העוגן שלי הרבה פעמים. גם כאן, השתלב מדהים עם הילדים במלון, מסתובב איתם כל היום, משחק, וגם בהתחלה כשהלך לבית הספר ושמענו עליו ים של מחמאות. אבל לאחרונה הוא לא מוכן להיכנס לשום שיעור. הוא עולה להסעה, יורד בבית הספר, מתיישב ליד השומר ולא מוכן לזוז משם עד סיום היום. לא עונה לאף אחד, לא משתף פעולה. הוא גם לא מפריע. פשוט יושב בשקט עד שההסעה חזור מגיעה... אנחנו כבר לא יודעים מה לחשוב, הוא לא משתף".
"מה הוא עונה כשאתם שואלים אותו?"
"שהכל בסדר. שהוא לא מפריע לאף אחד ושהוא ישלים בשניה את החומר".
"מה שנכון" אומר יוסי.
"אותי זה מדאיג" אומרת גלית ומרימה אלי את מבטה כמבקשת תמיכה.
"אותך זה מדאיג?" אני שואלת את יוסי.
מהניסיון בהדרכת הורים למדתי שבדרך כלל המציאות נמצאת בטווח שבין הנרטיב של האב לנרטיב של האם.
ברוב המקרים הורים משלימים את התמונה טוב יחד.
יוסי עונה: "מה אני אגיד לך...אני קצת מבין אותו. הוא משועמם בשיעורים, הוא לא מפריע. בואי נגיד שבמסגרת כל הדאגות האחרות זו לא המרכזית, אני סומך עליו".
"גם אני סומכת עליו" אומרת גלית ומשפילה מבט.
"אני מבינה את הדאגה שלך". אני מסתכלת עליה במבט תומך וממשיכה: "הוא נמנע מלהיכנס לשיעורים ולהיות חלק מהמערכת וזו בהחלט התנהגות שמאותתת לנו שיש צורך בתשומת לב. הימנעות נובעת פעמים רבות מרגש שאנחנו חווים בעוצמה גבוהה ורוצים להפסיק לחוות אותו".
יוסי מסתכל על השעון וזז בחוסר שקט. אני מפנה אליו את המבט "אני לגמרי מבינה אותך, יוסי, שזו גם יכולה להיות תגובה נורמלית למצב לא נורמלי של ילד שמכיר את היכלות שלו ומפעיל שיקול דעת. כך או כך, ניתן יהיה לעזור לו להסתגל למצב החדש אליו נדרש בטווח הקרוב".
שניהם משתפים איתי פעולה בחזרה.
"מה המורה מספרת? ראתה משהו שונה לאחרונה? ממתי זה התחיל? נתקלתם בהתנהגות דומה בעבר? האם גם במלון אתם חווים התנהגות דומה במצבים מסוימים?"
אני שואלת עוד ועוד שאלות על דפוס ההתנהגות.
הם נזכרים שכן, יש דברים דומים, אבל לא בדיוק. לדוגמה כשדורשים ממנו להתקלח הוא מסתגר, לא מוכן לענות, לדבר, ובטח שלא להתקלח.
נשמע, בשלב זה, כמו מנגנון הגנה נוקשה שדניאל מסגל לעצמו.
ילד שנמצא בחוסר ודאות מתמשך מנסה להחזיר לעצמו שליטה על המציאות. בינתיים אלו רק השערות במוחי.
בהמשך אכיר את דניאל ואמצא את הדרך להקל עליו, יחד איתו.
חשוב להתייחס, לרגע, להתנהגות של הימנעות. הקושי המרכזי עם הימנעות הוא שההתנהגות ההימנעותית אכן מסייעת לילד בטווח הקרוב.
עצם ההימנעות מרחיקה אותו מהרגש המאיים, ומהצורך להתמודד. זה אכן מפחית את התחושה הקשה, אך גורם לשלם מחיר בכך שהילד אינו מתמודד עם השתלבות בחברה או במערכת, מה שעלול לגרום לתחושת בדידות בהמשך.
לאורך זמן, הימנעות יוצרת קושי הולך וגובר להתמודד עם הרגשות הקשים, ומעלה חשש ממעגל הולך ומתרחב של התנהגות נמנעת אשר תפגע בתפקוד.
כמות המידע על דניאל והמשפחה רבה. אני אוספת עוד מידע על דניאל; שלבי ההתפתחות בחייו, הרגלי השינה, הרגלי האכילה, מתי נגמל ואיך, התפקוד הלימודי שלו לפני הפינוי, התפקוד החברתי, החוזקות שלו, תחומי עניין ועוד.
אוספת נקודות מידע תוך כדי שיח קולח עם ההורים.
המטרה שלי היא להבין האם ההתנהגות שלו עקבית לאורך השנים ומצב המלחמה רק מחדד את הקשיים או האם מדובר בילד שתפקד מצוין והמצב יצר משבר, חשש ותגובות שאינן אופייניות לו.
עד כמה הוא נמצא במצוקה ומחייב טפול מהיר להפחתת ההתדרדרות?
מהו מרכז הקושי ואת מי צריך לערב בתהליך הטיפולי - הילד, ההורים או המשפחה כולה?
אחד האתגרים היה להישאר ממוקדת בדניאל כי שניהם כל כך מוצפים.
אני מוצפת. המדינה מוצפת.
אני כאן בשביל דניאל. ילד בן עשר, אשר יום בהיר אחד נותק מהבית שלו, מהחברים, ועבר עם משפחתו לגור במלון.
נכנס לבית ספר חדש באמצע שנת לימודים ואין לו מושג אם יסיים בה את שנת הלימודים או יחזור עוד מעט הביתה.
ילד בן עשר שישן עם אחיו הגדול בחדר אחד שיש בו ריח של פיפי כי הוא חזר להרטיב (אחיו).
ילד שרץ בלובי עם החברים שלו ממקום למקום כל אחר הצהרים, ועוצר מידי פעם מול הטלוויזיה שמשדרת תמונות של ילדים חטופים ופאנלים של אנשים שמדברים מלחמה ועוד ועוד תמונות של חיילים מתים.
ילד אחד שאני צריכה לעזור לו להמשיך בשגרה הזמנית שלו, להיכנס לשיעורים בבית הספר הזמני, ולישון בחדר הזמני שלו.
ילד שיש לו שני הורים אוהבים שמצליחים לראות אותו על אף המציאות הבלתי אפשרית שנכפתה עליהם.
ילד שמתואר עם חוזקות וכישורים רבים.
אני אופטימית. למרות ההצפה, כמות המידע, הפער בין ההורים, אני מוצאת הרבה נקודות חוזק שיעזרו לי בתהליך קבלת ההחלטות: הורים חיוביים, המראים כוחות ויכולות, המצליחים לשתף פעולה ולהתמקד בילד.
משפחה שלמרות הכאוס שנחשפה אליו מצליחה לתפקד. ילד שיש לו כוחות, חוזקות ויכולות רבים, וגם אם הוא במצוקה הוא בכל זאת מתפקד.
מפגש עם דניאל
המטרה הראשונה שלי היא להכיר אותו. לגרום לו לשתף פעולה וליצור מוטיבציה להמשך הקשר.
דניאל מגיע עם גלית, האם. הם מתיישבים.
"שלום אני דקלה, ואני כאן כדי לעזור לך".
"אני בסדר. לא צריך עזרה".
"אתה נראה לי הרבה יותר מבסדר". אני מחייכת אליו.
"היום נכיר ואחר כך נדבר על אחר כך. מה שבטוח, אתה תחליט אם להמשיך להיפגש או לא, ואם אתה צריך עזרה או לא. יודע לשחק ספיד?"
"ברור".
"מתאים לך משחק?"
"בסדר"
"מה אתה אומר? אפשר לשחרר את אמא או שהיא תשחק איתנו?"
"היא לא חייבת לשחק אבל אני רוצה שהיא תישאר כאן".
"בסדר גמור". אני מחייכת אל גלית.
התחלנו במשחק. אני משחקת באמת. למדתי שילדים מזהים ישר אם אתה בתוך המשחק. התמקדתי במשחק והעפתי את המחשבות האחרות מהראש.
היו לי כל כך הרבה דברים שכבר רציתי לעשות; להכיר את דפוסי ההתנהגות שלו והמחשבות, להבין מה מוביל להתנהגות הבלתי רצויה, האם היא בלתי רצויה מבחינתו, לבחור איתו מטרה טיפולית ולמצוא יחד איתו את הכלים המתאימים לו...
יש הרבה ילדים ברשימת ההמתנה, ולי יש כלים, ידע וניסיון.
אני רוצה לסייע לכולם, אבל עכשיו כל מה שקיים זה המשחק שלי ושל דניאל ובזה אני מרוכזת.
דניאל בחן אותי בהגנבת מבטים. ניכר שמחשבות הציפו אותו והוא שיחק לאט...הובלתי. "אתה לא מרוכז...חבל אני אנצח" חייכתי אליו.
הוא הזדקף: "אין מצב, אני אלוף בזה".
"יאללה בוא נראה".
הוא התעורר אל תוך המשחק והחל להוביל.
"או, מישהו התעורר כאן" חייכתי אליו.
המשחק זרם.
בשלב מסוים דניאל אמר לאמא שלו: "זה בסדר, את יכולה ללכת".
"אבוא כשתסיים" אמרה ויצאה מהאולם.
העובדה שהילד שחרר את האמא מרצונו אותתה לי שאני בכיוון הנכון, והצלחתי ליצור בו בטחון ולעורר אצלו ענין.
המשכנו לשחק בכל מיני משחקים.
מעט לפני הסוף שאלתי אותו "זה בסדר שאשאל אותך כמה שאלות כדי שאכיר אותך יותר טוב?"
"כן".
לקחתי דפים וצבעים.
"ספר לי על שלושה דברים שאתה ממש טוב בהם".
"אני חבר מצוין, אני חכם בלימודים, ו..זהו".
"בטוח יש עוד משהו".
"מה עושה אותך לחבר מצוין?"
"כיף איתי".
"בזכות מה?"
"אני זורם כזה...לא יודע, אוהב מלא משחקים ומעולה בכדור סל, וכדורגל, וגם בחתחתול ואני גם די מצחיק...כלומר עם החברים שלי".
ידעתי שחיזוק מעודד ילד להמשיך ולפעול, ורציתי להגביר את הבטחון בכך שאתייחס לדברים חיוביים ולא לבעיות.
ככה המשיכו המפגשים הראשונים. דניאל הגיע, מילאנו כמה דפים ואחר שיחקנו יחד משחקים.
המשחקים סייעו להמשך התהליך של בניית קשר, אמון, נינוחות בחדר, והדפים סייעו לי לאסוף מידע על החוזקות שלו, על דברים שהוא אוהב, על מוקדי התמיכה, על כל מה שיסייע לי לסייע לו.
ככל שהכרתי את דניאל הבנתי שהמציאות עימתה אותו עם קשיים שהוא מתקשה להסתגל אליהם ולכן צריך להחזיר לו את תחושת הבטחון והשיגרה.
אני יודעת שהמטרה שלי היא לסייע לדניאל לתפקד במערכת בית הספר.
זו השגרה שלו כרגע, הוא מבלה שם חלק ניכר מהיום וגם אם היא זמנית חשוב שיצליח לתפקד בתוכה.
חשוב שיצליח לחזור לרציפות התפקוד שלו כתלמיד. לרציפות חברתית, לחבור לילדים איתם הוא לומד, כדי שיהוו עבורו מוקד תמיכה ומקור הנאה בבית הספר.
ביום אחד נקטעו לדניאל רציפויות רבות ועלינו לחזק את אלו שנשארו: המשפחה שאיתו, החבר שהמשיך איתו, המשחקים שמכיר ונהנה דרכם עם החברים במלון.
עלינו לשקם רציפויות שנפגעו בצורה מספקת לתפקוד התואם לילד בגילו.
חשוב לסייע לדניאל לייצר שגרה שהוא יכול להתנהל בתוכה בדרך הטובה ביותר עבורו במצב הנתון אליו נקלע.
אחד ממשאבי ההתמודדות הידועים ביותר הנו התמיכה החברתית ולכן החלטתי לבחון זאת. באחד המפגשים עבדנו על המפה החברתית.
כשאני מכינה עם ילדים מפה חברתית אני מסמנת עיגול על הדף ורושמת את שמו באמצע העיגול ואז שואלת על החברים שלהם.
שאלתי את דניאל.
דניאל זרק הרבה שמות וכל שם שאמר סימנתי בעיגול על הדף סביב השם שלו.
בפינה הימנית של הדף סימנתי קו אחד רציף, מתחתיו קו רציף עם קווים קצרים באלכסון מעליו, וקו עשוי מקטעים קצרים.
"זה מסמן קשר חזק, זורם, בלי רגשות לא נעימים או ממש מעט מהם" אמרתי והצבעתי על הקו הרציף.
"וזה מסמן קשר, לא ממש קרוב. אולי תחילת קשר. אולי חבר שהוא רחוק יותר" הצבעתי על הקו עם המקטעים.
"וזה קשר קרוב אבל עם מתח. רבים משלימים. יש רגשות שלילים מכל מיני סיבות" הצבעתי על הקו הרציף עם הקווים הקטנים מעליו.
"תמתח בינך לבין כל חבר את הקו המתאים".
דניאל מתח קווים ותוך כדי הסביר. "זה לא חבר זה בן דוד אבל זה אותו הדבר ושאל "אני יכול להוסיף גם את האחים שלי?"
"בטח. רעיון מעולה." עניתי.
הסתכלנו על הדף יחד. "יש משהו שהיית משנה אם היית יכול?"
"שהוא והוא והוא והוא יהיו כאן" אמר.
"הבנתי. אלו חברים מהמושב?"
"כן"
הוצאתי צבע כחול ושאלתי "מי מכל מי שעל הדף נמצא כאן איתך בבית הספר או במלון?"
דניאל הצביע על שני ילדים ועל האחים שלו. סימנתי בכחול.
"ויש ילדים מהכיתה שאולי היית רוצה או מוכן שיהיו כאן על הדף?"
"די מטומטמים כאן כולם..."
הוצאתי דף אחר וביקשתי "אתה יכול בבקשה להגיד לי את שמות כל הבנים בכיתה בה אתה לומד - או יותר נכון, אמור ללמוד בה עכשיו?"
דניאל אמר את השמות ואני רשמתי אותם בתור.
"ועכשיו תגיד לי מאפס עד עשר, למי יש סיכוי להיות קצת פחות מטומטם. או בעצם, אפס - אין סיכוי שאני אהיה חבר שלו בחיים ועשר - וואלה הוא נראה ילד שיש מצב להתחבר אליו. מה הציון שהיית נותן לכל אחד?"
עברנו על כל הילדים ואז סימנתי בעיגול את כל מי שקיבל ציון 5 ומעלה.
"אני רואה שיהלי וגלי קיבלו 7. בוא נחשוב איך אפשר להתקרב אליהם. מה אתה אומר?"
"אני אומר שאני מעדיף לחכות שנחזור הביתה ולהיות עם החברים שלי. זה מה שאני אומר".
"מסכימה. זה הכי טוב. אבל כרגע אנחנו יודעים שבטוח בשלושת החודשים הקרובים אתם כאן ושלושה חודשים זה המון זמן להיות בלי חברים בבית הספר, אז בוא נחשוב איך אפשר להתקרב אליהם רק כדי להעביר את השלושה חודשים האלה עם קצת פחות שעמום. זוכר כמה שעמום צבעת במעגל הרגשות שלנו שבוע שעבר? זה יכול לצמצם לנו אותו קצת, מה אתה אומר?"
"אם היית מבטיחה לי שזה שלושה חודשים הייתי זורם איתך. מבטיחה?"
הוא נעץ בי מבט חודר.
הלב התכווץ.
התכופפתי לעברו תוך כדי שאני משעינה את ידי על הרגלים, מושיטה אליו ידיים, ומסתכלת עליו בגובה העיניים.
"לצערי אני לא יכולה להבטיח לך. הכי מבינה אותך. כולנו נמצאים במצב שלא ברור מתי זה יגמר כי המציאות עדיין לא נכתבה. האנשים שמחליטים והצבא בודק כל הזמן מתי יהיה לכם הכי בטוח לחזור הביתה וברגע שזה יתאפשר הם יגידו שאפשר. הם שומרים עלינו. יש לנו צבא חזק עם מפקדים חכמים ששומרים עלינו. אנחנו, כמה שזה מתסכל, צריכים לחכות להחלטה שלהם ולמצוא דרך להתרכז בדברים הטובים שסביבנו ואותם להרחיב. אני איתך אנחנו נעשה את זה ביחד".
אמרתי תוך כדי שכנוע עצמי והעפת מחשבות מערערות מתוך עצמי (את באמת מאמינה לזה? מאיפה את יודעת? תראי מה קרה בדרום. על מה את מדברת? כן, אני מאמינה לזה אין דרך אחרת חוץ מלהאמין לזה וכל עוד אני חיה כאן ודניאל חי כאן נתמקד בכל נקודות הטוב שיש כדי לשרוד).
אחד הקשיים שלי הוא לתת לילד בטחון, עתיד ותקווה מבלי לספר ספורים שאינם מהימנים.
המשכתי "בינתיים, כל פעם אנחנו נדע מה קורה כמה חודשים קדימה וחשוב שיהיה לנו טוב בכמה חודשים האלה שאתה כאן. כרגע אנחנו יודעים על שלושה בוודאות. בוא ננסה למלא את הזמן בדברים שאתה אוהב, וחברים אתה מאוד אוהב. כשתחזור, תפגוש שוב את החברים מהמושב, אבל כרגע יש את יהלי וגלי שקיבלו ממך ציון 7 ונראה לי שזו יכולה להיות הזדמנות להכיר אותם ואולי מתישהו תכיר אותם לנעם ורותם מהמושב ותעשו טורניר כדורגל יחד, אבל עכשיו צריך לבדוק כמה הם טובים בכדורגל בכלל..."
דניאל חייך.
יש לנו מטרה טיפולית. מבחינת דניאל - להתקרב ליהלי וגלי.
מבחינתי - לייצר בהדרגה הסתגלות למצב, אל עבר בניית שגרה בה אנחנו מאחים את הרציפות החברתית שנפגעה לדניאל ומסייעים לו דרכה לחזור לתפקד כתלמיד בבית הספר הזמני שלו, מסייעים לו לחזור להיות ילד בן עשר שלומד, ומשחק עם חברים.
פגשתי את דניאל במשך שלושה חודשים בהם בנינו יחד תכנית שתסייע לו להתקרב אל יהלי וגלי.
בהתבסס על הגישה ההתנהגותית קוגניטיבית, תהליך שינוי קשור לקשר בין מחשבה, רגש תחושה והתנהגות, ולכן לכל אחד מהמרכיבים תפקיד. הן ביכולת לזהות אותו והן בתרגול דרכים ליצור שינוי וליישם אותו.
התכנית כללה זיהוי התחושות בגוף שלא מאפשרות לו לנוע אל עבר הכיתה (אני ממש מרגיש שהרגליים נהיות כבדות כמו בטון ואני לא יכול להרים אותן מעבר לעמדה של חיים השומר).
בעבודה משותפת זיהינו את התחושה כשהיא רק מתחילה ומה המחשבה האוטומטית שעולה במוחו.
דניאל למד להסב את תשומת הלב לאותה תחושה שתיאר ולזהות אותה כשהיא ברמה 2 ועדיין לא ברמה 10 (אינה מאפשרת לו לזוז).
"מחשבה אוטומטית זו מחשבה שקופצת לנו מהר מאוד בלי שנצליח לשים לב בכלל. הרבה פעמים היא מקדמת אותנו. כמו למשל בנשימה אנחנו לא שמים לב כל פעם שהמוח אומר לנו להכניס אוויר ולהוציא אוויר. נכון? זה היה משגע אותנו אבל המוח שלנו שולט על כל תנועה שלנו. תקום רגע?"
"מה?" דניאל לא הבין.
"ביקשתי שתקום רגע".
הוא נעמד במבט של "מה את רוצה?"
"אתה יודע מה קרה עכשיו?"
"קמתי?" חייך בחצי זלזול.
"המוח שלך שלח פקודה לשרירים של הטוסיק שלך ושל הרגלים וקמת. בהתחלה לא קמת כי עברה לך מחשבה במוח של "מה היא רוצה עכשיו, איך זה קשור" ואז מחשבה "נו טוב, זו דקלה, לא נעים, יאללה נקום" ואז הוא שלח את הפקודה לקום".
דניאל חייך כששמע את המילה טוסיק. כמעט בכל גיל ממשיך להצחיק אותם כשמבוגר אומר טוסיק.
"המוח כל הזמן שולח פקודות, ולנו כל הזמן יש המוני מחשבות. אי אפשר לשים לב לכל המחשבות כל הזמן. זה בלתי אפשרי. אז המוח מסדר אותן בצורה כזו שלחלק מהמחשבות בכלל לא נשים לב ונפעל אוטומטית. ננשום, נלך, גם נהיגה הופכת לאוטומטית אצל המבוגרים. אמא יכולה לנהוג ולדבר איתך. נכון? היא לא שמה לב שהמוח אומר עכשיו תעבירי הילוך. זה כבר אוטומטי. קרה לך שחזרת למלון לחפש את הכרטיס של החדר ואז גילית שהכנסת אותו כבר לכיס?"
"וי ...איך את יודעת?"
"כי פעולות שאנחנו חוזרים עליהן הרבה פעמים בשגרה שלנו הופכות לאוטומטיות ואז אנחנו עושים אותן מבלי לשים לב שאנחנו עושים אותן".
לפעמים, יש מחשבות אוטומטיות שמכוונות אותנו להתנהגות שלא טובה לנו, כמו לא לזוז מהכניסה לבית הספר אל עבר הכיתה למרות שאתה כבר רוצה. בוא ננסה לזהות מה המחשבות האוטומטית שקופצת לך שם".
וככה המשכנו להבין יחד. אני הפניתי את תשומת הלב שלו לתחושות ולמחשבות.
הסברתי לדניאל על תפקיד תחושות הגוף. דברים שהוא חש בגוף ויכולים לסמן לנו שיש כאן מחשבה אוטומטית שיכולה לקפוץ ולכוון את אותה "היתקעות" ליד השומר.
הסברתי לו דרך המשחק "המלך אמר" מהי מחשבה מחליפה, איך ניתן להכניס מחשבה אחרת במקום האוטומטית.
שיחקנו המלך אמר עד לשלב שלא הצלחתי לבלבל אותו. "תראה, הצלחת להכניס מחשבה שאומרת לך - שים לב אם היא אומרת "המלך אמר" או לא, כדי לא להיפסל במשחק. עצרת את האוטומט של לעשות מה שאני עושה במשחק כדי לבלבל אותך. אותו דבר בחיים. אנחנו יכולים לזהות את המחשבות האוטומטיות תוך כדי הפניית תשומת הלב לכך. תוך היעזרות בתחושות הגוף, ואז למצוא מחשבה מחליפה ולחזור עליה. כשאנחנו רק מרגישים את תחילת התחושה, שהרגליים נהיות כבדות, עוד לפני שהן כבדות ממש ממש, לזהות שאנחנו על 2 מתוך 10 ולשים לב למחשבה האוטומטית שקופצת".
אחרי תקופה של התמקדות בתחושה וזיהוי המחשבות דניאל אמר: "המחשבות שקופצות לי זה - למה שירצו להיות חברים שלך, יש להם מספיק משלהם, ואז לפעמים גם אולי - הם הרבה יותר טובים בכדורגל ודווקא כשתשחק, תהיה גרוע של החיים והם יצחקו עליך ואתה בכלל לא מעניין אותם וחוצמזה הם בטח חושבים שאתה מוזר שאתה תקוע בשער כל ...".
"בוא רגע ניקח את המחשבה - יש להם מספיק חברים, הם לא צריכים אותך. כבר דיברנו על ההבדל בין מחשבה למציאות, זוכר? זו המחשבה שלך ולא בהכרח המציאות. אולי אתה צודק אבל זה לא בטוח, נכון? אולי יש עוד אפשרויות למשל, חבר מעולה כמוני הם עוד לא הכירו".
דניאל מניד את ראשו לשלילה.
"טוב, אז יש לך רעיון לעוד אפשרויות של מחשבות שהן מחשבה מחליפה, שתעזור לנו להתקדם אל עבר הכיתה?"
"אולי אולי אולי, הם בטוח משועממים. מישהו חדש יכול להיות מעניין".
(אני) "או משהו כמו אני יכול לספק להם עיינין וצחוקים?"
(הוא) "מי אמר צחוקים?"
(אני) "סתם חשבתי. כי אתה מצחיק וזו תכונה שאין להרבה אבל מה שעובד לך. זה הכי חשוב".
"יודעת מה? כן מתאים לי - אני יכול להביא להם עניין וצחוקים".
(אני) "או קיי. אז כל פעם שאתה מגיע ומרגיש את הרגלים מתחילות להיות כבדות ברמה 2 אתה אומר לעצמך - אני יכול להביא להם עניין וצחוקים 10 פעמים. מרים את הרגל ומתקדם לכיתה".
הטיפול בילד בדרך כלל משלב מפגשי הדרכת הורים וקשר עם בית הספר. במקביל למפגשים עם דניאל גם פגשתי את ההורים מדי פעם להנחיה, שוחחתי עם המורה והנחיתי אותה איך ליצר אט אט קשר בהתאם להכרות שלי עם דניאל ואיך לייצר מצבים בהם הילדים מהכיתה יכולים לראות אותו באור חיובי ולאפשר לו להביע את החוזקות שלו מולם.
הנחיתי את ההורים והמורה להיות אחידים ובהירים מולו, ולאפשר לו בחירה בתוך אפשרויות על מנת להחזיר לו תחושת שליטה.
לשדר לו שנכון שהמבוגרים עצובים, מתוחים ומתוסכלים, אבל שיש להם את הכוחות לשמור עליו. להרחיק אותו ממקורות מידע שאינם אמינים ומהטלוויזיה במלון אשר דלוקה שעות רבות עם תוכן שאינו מותאם.
לספר לו את האמת על המציאות, אך לשים לב מה מתאים לגילו. מה הוא רוצה לדעת. מה הוא שואל. לעיתים מבוגרים עונים בצורה שאינה מותאמת ומכבידה על הילד. חשוב להיות צמודים לאמת אך גם לשים לב מה הילד מסוגל לעכל באותו רגע.
לשמחתי הייתה לו מורה ששיתפה פעולה והורים תומכים שמצאו כוחות.
לא בכל המקרים זה היה כך.
דניאל השתלב בכיתה הזמנית שלו. שלושת החודשים הפכו לעוד שלושה ועוד שלושה... דניאל ואני סיימנו את הטיפול והמשכתי אל עבר ילדים נוספים.
הבטחתי לעצמי שאישאר איתם עד שיחזרו הביתה. לא ידעתי שההתחייבות שלי תהיה ארוכה כל כך.
עם הזמן בנו מרחבי טיפול במבנים שהוקדשו לכך ופגשתי עשרות ילדים מפונים. החיים הזמניים הפכו לקבועים עבורם ועבורי. כמעט שנתיים שלמות בהן אני מהווה חלק מהיציבות בתוך תקופה של חוסר יציבות.
החזרה הביתה
המטרה בשלב זה היא לחפש את הנקודות החיוביות והבטחון בחזרה.
ללוות את התהליך שגם אם נראה כאילו הוא חזרה למקום הבטוח, אין זה כך כי האנשים השתנו, המציאות השתנתה והסביבה השתנתה.
רק לשם ההמחשה, ילד החל פינוי כשהוא בגן וחזר לכיתה ב' במקום מגוריו. זה המון זמן אצל ילדים.
החזרה הביתה לא היתה פשוטה כלל. חלקם פגשו חברים שזכרו אותם אחרת והתקשו להשתלב חברתית. לחלקם נפגעו היכולות האקדמיות בשל המעברים הרבים, או המיומנויות החברתיות, או נפגעה תפיסת המסוגלות העצמית שלהם.
ההורים נשחקו והתעייפו אחרי שנתיים של התמודדות וחוסר ודאות.
אני חזרתי איתם, ממשיכה לנסוע פעם בשבוע צפונה.
דבר ראשון שאני עושה עם כל ילד שמגיע אלי לטיפול בשלב החזרה הביתה הוא הבנת והדגשת רצף הפינוי. הם מספרים לי על המקומות שעברו, החל מהיציאה מהבית אל הפינוי ועד החזרה. אני רושמת אותם ברצף. כותבת את שם המקום אליו עברו. כמה זמן היו בו. חץ אל המקום הבא אליו עברו וכך הלאה עד החזרה הביתה.
לאחר מכן אני כותבת מקרא: משפחה | חברים | ביטחון | לימודים | מצב רוח.
ומבקשת שיבחרו צבע לכל אחת מהמילים. בשלב הבא, אני מבקשת שיבחרו מספר מאפס ועד עשר לכל מונח בכל תקופה של הפינוי.
הילדים קולטים את המשימה מהר ומסמנים.
הדף מאפשר לי להבין את הנרטיב שלהם לפינוי. את התקופות שהיו קשות עבורם ובאילו תחומים.
פעמים רבות אין זה תואם את מה שההורים מספרים לי בתחילה. תקופה שהייתה קשה עבור הורה יכולה להיות טובה עבור ילד ולהיפך. כך אני מזהה אם יש שלבים בפינוי אליהם צריך לחזור על מנת לעבד אותם.
בהמשך, אנו מתמקדים בקטע האחרון והוא החזרה הביתה. המילה במקרא שקיבלה ציון הכי נמוך היא בדרך כלל המוקד בו הילד מרגיש קושי ושם עלינו להתמקד.
אנחנו חוזרים אל הדף מספר פעמים במהלך הטיפול ורואים מה השתנה ובכך מדייקים את העבודה הטיפולית.
אני מדברת ברבים כיוון שהילדים שותפים, או נכון יותר מובילים את המסע הטיפולי. אני מקפידה להסביר להם את מה שאני יודעת משנים של לימודים בדרך המתאימה לגילם ובכלים המתאימים כדי שיוכלו לבחון מה מסייע להם.
מרבית הילדים עברו בין שלושה לששה מקומות בתקופת זמן הפינוי. תחילה המשפחות התפנו במהירות למקום הראשון אליו הצליחו להתפנות ללא מחשבה מעמיקה.
לאחר מכן החלו להתמקם התמקמות ראשונית ואז הבינו כי הפינוי יהיה ארוך יותר, ופעמים הבנה זו הצריכה מעבר נוסף ומסיבות שונות היו מעברים נוספים כגון שכירות שהסתיימה, בתי ספר שנסגרו או נפתחו ועוד.
החלטות התקבלו תוך לחץ ואילוצים שונים של כל אחד מהילדים. לא תמיד החלטה נכונה עבור ילד אחד הייתה הנכונה עבור האחר. הורים קיבלו החלטות בהתאם לילדים ונאלצו לבחור בין טובת ילד אחד לאחר.
משפחות רבות קיבלו את ההחלטות כשהן מפוצלות (האב מגויס והאם עם הילדים. לעיתים להיפך).
לא פעם פגשתי אימהות מותשות הנדרשות לגייס עוד ועוד כוחות מתוך המינוס כוחות שיש להן.
החזרה החזירה את הגרעין המשפחתי בשלמותו הביתה. אל הבית שהפך לחלום רחוק. וכשהחלום הפך למציאות הוא נראה לגמרי אחרת.
פעמים רבות שמעתי את המשפט "הבית אותו בית אבל אנחנו לא אותם אנשים".
גם לאחר שהצליחו לשקם את הבית מנזקי תקופת הפינוי, חוסר השקט נמשך. עליהם לשקם את הזוגיות, את היחידה ההורית, וכל זה יחד עם האתגרים שכל ילד מביא איתו, מערכות שנמצאות בעצמן בתהליכי שיקום.
ערים, מושבים, קיבוצים, יישובים שמנסים להתבסס חזרה. יש מי שחווה אובדן בשנתיים האלו.
רק דמיינו איך זה לקבל את הבשורה הקשה מכל כשאתה בחדר במלון. ראיתי אנשים יושבים שבעה באולם כנסים של מלון, רחוק מכל מוקדי התמיכה שלהם.
שמעתי סבתות מתגעגעות לימי שישי כשכל המשפחה יחד. ליוויתי אנשים בתהליכי גירושים, בהתמודדות עם אלימות בתוך המשפחה, התפרצויות של מחלות נפש, ועוד.
הורים לחיילים שאמרו "אני רוצה רק לילה אחד שכל הילדים שלי ישנו במיטות שלהם כדי שאוכל לישון בשקט". והם חזרו ללילה או שניים ואפילו לתקופות ארוכות יותר, אך השקט לא חזר.
זוועות המלחמה חזרו יחד עם ילידיהם החיילים, וזה דורש שיקום משל עצמו.
המלחמה ממשיכה
בתוך כל המתואר ילדים מצופים לחזור הביתה, להתחיל שנת לימודים, לשבת בכיתה, להכין שיעורים, ללמוד למבחנים ולהרגיש שעולם המבוגרים סביבם מסוגל לשמור עליהם. שהקרקע יציבה וניתן להלך בטוח.
רבים מהילדים מגיעים לקליניקה בצפון עם פחדים וחרדות ואחד מהם הוא דניאל.
דניאל נכנס לחדר הטיפולים בריצה וחיבק אותי חיבוק ארוך. התרגשתי לפגוש אותו.
דרך רצף הפינוי עליו כתבתי, שמעתי את כל מה שעבר עליו מאז שנפרדנו ואת החוויה שלו בתוך הרצף. השיח אל מול "דף רצף הפינוי" אפשר לנו למסגר את החוויה. להכניס אותה לתוך סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף.
למרות שהוא עדיין מתמודד עם אדוות הפינוי ולמרות שקולות המלחמה הרמים והחזקים מגיעים אל תוך חדרו, סיפור הפינוי נגמר ועלינו למסגר אותו כך.
רק כך יצליח למצוא לו מקום מוגדר בתוך נפשו בדגש על נרטיב ההתמודדות. הוא הצליח להתמודד עם הפינוי וגילה חוזקות רבות בתוך התמודדות זו.
תפקידי להאיר באור את החוזקות ולסייע לעבד את האזורים שנשארו לא מעובדים. לסייע לו להצליח לספר סיפור. סיפור מלא ושלם אשר מתחיל בפינוי לכל אורכו וממשיך בחזרה ובחייו בימים אלה. למצוא רצף בקטיעות ונרטיב שמצליח להחזיק שינוי, אתגר וחוסר ודאות לתוך סיפור שלם שהוא חייו.
"אני כל הזמן מפחד. אני יודע שאני יכול לדבר אל עצמי ולהגיד לי מחשבות שיעזרו לי, אבל זה לא הולך. אני רואה את לבנון מעבר לשדות של המושב ואני מפחד. אני רואה את התרגילים שהחיילים עושים במושב ואני מפחד. אני שומע אותם מדברים בקשר. אני עושה את כל מה שלמדנו בפגישות שלנו אבל זה פשוט לא עובד" דניאל הרים אלי את עיניו כמבקש חילוץ מהמצב.
הלוואי והייתי יכולה לחלץ אותו ואת כל ילדי ישראל מהזוועות שחווים אבל אני לא יכולה.
תפקידי הוא לסייע להם לחיות עם המצב. להמשיך. על אף הפחד, להתנהל ולהתמודד. אין באפשרותי או באפשרותם לבטל את הפחד אבל אנחנו יכולים ללמוד להתנהל איתו. להפחית את העוצמה לרמה שתאפשר לנשום סדיר ולהפנות קשב לרגשות אחרים, נעימים יותר.
"דנאיליק, הפחד הוא רגש עוצמתי, הוא רגש שומר וחשוב מאוד. לפעמים הוא עולה במהירות בזק לרמה 10 בעוצמה ומשתלט על הכל".
לקחתי דף וצבעי גואש וביקשתי מדניאל למלא את הדף בצבעים שונים. הוא צבע את הדף בשלל צבעים.
לקחתי את הדף ולקחתי צבע גואש שחור.
"אני הולכת להשתמש בדף שלך בשביל להסביר משהו. בסדר? אני אצבע את כל מה שצבעת בשחור".
"O.K"
"נגיד שכל צבע כאן מסמל רגש אחר והצבע השחור שאני מחזיקה ביד מסמל את הפחד".
אני מסבירה וצובעת את כל הדף בשחור, מעל כל הצבעים שצבע.
"הבעיה עם הפחד שהוא משתלט ולוקח את כל תשומת הלב שלנו, מה שגורם לו להיות עוד יותר גדול ועוצמתי ואנחנו לא מצליחים לשים לב לשום רגש אחר..."
אני חושפת את הצבעים השונים תוך גירוד הצבע השחור ומשאירה צורה של ריבוע למעלה וכותבת מעליו "עמדת השמירה".
"הפחד שומר עלינו ואנחנו צריכים להחזיר אותו לעמדת השמירה, לצמצם אותו אליה חזרה ולאפשר לכל יתר הצבעים (הרגשות) למלא אותנו".
דניאל מקשיב בריכוז. אני מניחה את הדף בצד ולוקחת דף חדש ומסמנת בו מספר עיגולים. כותבת מעל כל עיגול משהו אחר. בוקר, צהרים, ערב, בית ספר, עם חברים, יום שבת.
"קח בבקשה את הצבע השחור ותסמן בכל עיגול כמה מתוכו תופס הפחד בלב שלך".
דניאל סימן בכל עיגול והדבר אפשר לנו לזהות זמנים ומצבים בהם הפחד תופס יותר מקום. וכך התמקדנו במפגשים הראשונים בזיהוי מוקדי הפחד ועוצמתו. סייעתי לדניאל לעשות סדר ולהתבונן בפחד ובשונות שלו בזמנים ומצבים שונים וכן בעוצמות שונות.
בדרך זו הצלחנו לארגן את ההתמודדות בשלבים וגם לראות התקדמות כאשר העוצמה יורדת או לחילופין העיגול שהיה שחור במלואו במצבים מסוימים מפנה מקום לעוד צבעים (רגשות).
בחנו מה מאפשר שינוי. אילו משפטים בדיבור העצמי מקדמים התמודדות ואילו לא. חשפתי את דניאל לכלים שונים והוא ניסה את הכלים המתאימים לו. לדוגמה ויסות פיזי.
"נו באמת, איך נשימות יכולות לעזור לי...? לא מתחבר" אמר דניאל.
"אני יודעת שזה נשמע משהו סתמי לעומת התחושות שהפחד מעורר בך ובטח מול המחשבות אבל תדע שזו טכניקה פשוטה שתואמת להרבה מחקרים על המוח".
"מחקרים?"
"כן. לפי מחקרים יש לנו שני חלקים למוח. חלק אחד אחראי לעורר אותנו אל מול הסכנה. כשאנחנו מזהים סכנה הוא לוקח את השליטה ומשדר לגוף שלנו שאנחנו בסכנה. זה משהו קדום ומופעל אוטומטית, ללא עיבוד. ישר נכנס לפעולה. ואז הדופק שלנו מואץ הנשימה שלנו נעשית מהירה, השרירים מכווצים, אנחנו דרוכים וכל זה כדי שנהיה מוכנים להילחם באריה שתוקף אותנו. אבל בדרך כלל אין אריה מולנו או סכנה מידית ולכן אנחנו צריכים לעזור לחלק הזה של המוח לפנות את מקומו לאזור אחר שאחראי על הרגיעה כדי שנוכל להכניס הגיון ולחשוב האם באמת יש סכנה מיידית. הנשימה שאני רוצה ללמד אותך מחזירה את השליטה לחלק האחראי על הרגיעה, לחלק שמאפשר לנו לחשוב בהיגיון. אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני אבל שווה ניסיון. לא? שתי דקות שמאפשרות לחזור לנשום סדיר ולחשוב בהיגיון, מה אתה אומר?"
דניאל הסכים. לימדתי אותו נשימה מעגלית (מכניסים אויר חמש שניות דרך האף, מחזיקים שתי שניות בפנים ומשחררים מהפה למשך שבע שניות). בהמשך לימדתי אותו גם הרפיית שרירים.
דניאל למד לזהות את התחושות שהפחד מעורר בו ולהחזיר אל עצמו שליטה דרך ויסות פיזי ודרך הדיבור העצמי שכבר הכיר מההתמודדות הקודמת שלו. הפעם מצאנו את המשפטים המתאימים לו בהתמודדות הנוכחית.
התהליך היה ארוך מהמתואר והמאמץ של דניאל ושלי עמוק יותר מהניתן לפרט במספר דפים.
דניאל התמקם חזרה בבית הקבע שלו, הסתגל לקולות המלחמה השגרתיים של הצפון ולמערכות המלחמה הלא שגרתיות המגיעות לעיתים קרובות מידי בתקופה זו של חיינו.
דניאל חזר להיות ילד ששקוע בלימודים, בחברים, עטוף במשפחה אוהבת. סייעתי לדניאל להתנהל עם רגשותיו ולקיים שגרה נורמטיבית של ילד בן 12, אי שם צמוד לגבול.
ואני? אני נשארתי עם ההבנה שהמלחמה הפכה לשגרה עבור ילדי ישראל וליבי מתכווץ כשאני רואה את הנינוחות בה הולכים למקלט וממשיכים לשחק כאילו אין בכלל סכנה בחוץ. מתכווץ על מציאות חייהם ומתרחב על יכולתם להסתגל ולהיות ילדים. שמחים, רבים, מתרגשים, מפחדים ומתגברים.
למדתי כי בעת משבר עלינו לחיות ממקטע למקטע. להישיר מבט רק עד לאופק שאנחנו מסוגלים לראות בבהירות בנקודת הזמן הספציפית ולחמול על עצמנו תוך התקדמות לצעד הבא אותו אנו מסוגלים לעשות. צעד צעד עד להתייצבות המלאה. וכשצלחנו לעמוד יציב ולהסתכל אל האופק הוא התמלא במבצע חדש - שאגת הארי.
"שאגת הארי"
לא אכתוב מקטע נוסף על דניאל. סיפור הצפון הוא סיפור שאינו נגמר ואם לא אעצור רגע כדי לספר אותו. נקודת מבטי לא תסופר.
סיפורו של דניאל כמייצג את עשרות הילדים שאני פוגשת הוא סיפור שחשוב להנכיח. מבצע השאגה עדיין טרי בתוכי, עלי לעכל את הדברים.
אני יכולה לומר שלמדתי מהילדים דרכים יצירתיות לשחק דרך זום, ולנהל קשר משמעותי במרחק קילומטרים. היו מצבים בהם הילדים רצו עם המחשב לממד ומצאתי את עצמי איתם ועם כל המשפחה עד שהסכנה עברה. זו הייתה תקופה בה הייתי חלק מהמשפחות אותן ליוויתי. הרגשתי את הדאגה עם ההורים שהנחיתי. הם היו במחשבות שלי כל הזמן. בשונה מתקופות אחרות לילדים היה את מספר הטלפון שלי והם התקשרו כשהיה קשה. היה לי חשוב להיות איתם, לא להשאיר את הצפון לבד.
דרך הזום שמעתי את קולות המלחמה. הילדים לימדו אותי לזהות מתי הרעשים הם מהצד שלנו, מתי מהצד השני, ומתי צפויה להגיע האזעקה.
דרך עיני הילדים שיצאו לחופשת התאווררות הבנתי את ההבדל בין תל אביב, באותה תקופה, לבין הצפון: "יש מלא זמן להגיע למרחב מוגן והכל פתוח-יש חיים".
היו גם ילדים שסרבו לנסוע למלון להתאוורר כי זה מזכיר להם את תקופת הפינוי. רק המחשבה על לילה במלון מעלה תחושת מחנק ומחברת לחוסר הוודאות המתמשך שחוו.
היו הורים חנוקים, התרכזנו במציאת דרכים יצירתיות לייצר דקות אויר: מסלולי הליכה קצרה צמודי ממד, זמנים שקטים לשיח...
והיו הורים שלא הכירו את ילדיהם כי החרדה שלהם הייתה גבוהה וכל התנהגותם השתנתה. אחרים היו עסוקים בשימת גבולות לילדים שאינם חשים את הסכנה. חיפשנו ניסוחים המסבירים את המצב.
אני יודעת שעלי לסייע לילדים ולהורים לחיות הכי קרוב לנורמה שהם יכולים במצב החיים שלהם בצפון. מודה שמעת לעת ה"נורמה" הזו הופכת לבלתי אפשרית.